| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים | ||||
| ע"פ 5141/10 | ||||
| בפני: | כבוד השופט א' א' לוי | |||
| | כבוד השופט א' גרוניס | |||
| | כבוד השופטת ע' ארבל | |||
| | | | | |
| המערער: | חוסין אלבחבאסה |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 25.5.10, בת.פ.ח. 1184/08, שניתן על ידי השופטים ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי |
| תאריך הישיבה: | ח' בכסלו התשע"א | (15.11.10) | |
| בשם המערער: | עו"ד לייסט אלקנה ; עו"ד אנגאם ספיה | ||
| בשם המשיבה: מתורגמן: | עו"ד מאיה חדד מר בדריה עותמי | ||
| | | | |
| פסק-דין |
השופט א' א' לוי:
1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בחודש יוני 2008 נעתר המערער להצעתו של פעיל בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין לפעול במסגרת הארגון. בעקבות כך החל המערער לבצע שמירות כשהוא נושא נשק, ותפקידו היה (בלשון כתב האישום) "לדווח לממונים עליו על כניסה אפשרית של כוחות צה"ל לרצועת עזה ולהתעמת עם חיילי צה"ל".
עוד נטען, כי בחודש אוגוסט 2008 נעתר המערער להצעתו של אחר להשתתף בחפירתה של מנהרה מרפיח למצרים. נטען, כי למערער "היה יסוד סביר לחשד כי [המנהרה] נועדה להברחת אמצעי לחימה וסחורות ממצרים לרצועת עזה". לאחר זמן מה הפסיק המערער את השתתפותו בעבודות החפירה, והיה זה בעקבות כך שאחד מאלה שעסקו בחפירה מצא את מותו. לבסוף, נטען כי ביום 5.10.08 הסתנן המערער לישראל במטרה להיעצר על ידי כוחות הביטחון, וכך היה.
המערער הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע והסתננות. בגין כל אלה הוא נדון לשלוש וחצי שנות מאסר ושמונה חודשים מאסר על-תנאי.
2. המערער משיג בפנינו על הרשעתו באישום השני, הואיל ולהשקפתו לא היה בעובדות בהן הודה כדי להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי לעבירה לפי סעיף 498 לחוק העונשין. נטען, כי כל שיוחס לו היה כי היה "יסוד סביר לחשד" כי המנהרה תשמש להברחת נשק, ובהגדרה זו יש לבסס, לכל היותר, יסוד נפשי של רשלנות, ובכך אין די להרשעה בעבירה של "ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע".
3. טיעון זה אין בידינו לקבל. אכן, הדרך בה ניסחה המשיבה את סעיף א(3) לעובדותיו של האישום השני אינה בהירה דיה. אולם, היא עשויה להשתלב גם בידיעה של המערער לכך שהוא מסייע לאחרים בדרך של מתן אמצעים לביצוע פשע. אפשרות זו הופכת לממשית הואיל והמערער, שיוצג בידי סנגור, לא העלה הסתייגויות קודם להרשעתו בסעיף זה, ככל הנראה מתוך ידיעה שגם היסוד הנפשי שבעבירה מתקיים בו. כך או כך, שאלה זו חייבה ברור עובדתי אותו ניתן היה לקיים בפני הערכאה הדיונית בלבד, ומשהמערער בחר שלא לעשות זאת, הנחתנו היא כי בטענה מאוחרת זו שעלתה רק בשלב הערעור, אין ממש. לעניין זה נוסיף, כי במהלך שמיעת הערעור הודענו לבא-כוח המערער כי נהיה מוכנים לשקול את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר לשולחו לנהל משפט כהלכתו, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת.
4. גם בעונש לא מצאנו עילה להתערב. המערער פעל בשליחותו של ארגון טרור שמטרתו אינה "הגנה פסיבית" על רצועת עזה (כהגדרת בא-כוח המערער), אלא התקפית מובהקת – לפגוע בחיילים ואזרחים ישראליים. ככזה, באותו ארגון וכל הפועל מכוחו גלומה סכנה מוחשית למדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, ומכאן הצורך לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כדי להרתיע את הרבים.
נוכח האמור, החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט ת |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה