אגרנט שמעון
נשיא בית המשפט העליון בדימוס
נולד ב-5 בספטמבר 1906, בארצות הברית. קיבל חינוך עברי אצל מורים פרטיים ובבתי ספר עבריים בשיקגו. בשנת 1922 , בהיותו בן 16 שנה, ביקר יחד עם הוריו בארץ ישראל ולמד שלושה חודשים בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. בשנת 1929 קיבל את התואר דוקטור למשפטים באוניברסיטה בשיקגו. בשנת 1930 עלה לארץ. באפריל 1932 הוסמך כעורך דין. לאחר תקופה של התמחות במשרד עו"ד מ' עליאש בירושלים, פתח משרד לעריכת דין בחיפה. בין השנים 1950-1935 לימד כמורה מן החוץ למשפט פלילי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. בשנת 1940 מונה כשופט של בית משפט השלום בחיפה. בשנת 1948 מונה כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. בשנת 1950 מונה כשופט בבית המשפט העליון. בין השנים 1966-1954 השתתף כפרופסור אורח במשפט פלילי באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1960 מונה כממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. בין השנים 1966-1960 כיהן בתפקיד אב בית הדין של הקונגרס הציוני. בין השנים 1968-1965 כיהן כחבר בית הדין הקבוע לבוררות בהאג. בשנת 1968 הוענק לו פרס ישראל במדעי המשפט. בין השנים 1976-1965 כיהן כנשיא בית המשפט העליון. בשנת 1974 עמד בראש ועדת החקירה הממלכתית,""ועדת אגרנט"", לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. החל משנת 1975 כיהן כחבר הוועדה המייעצת של הארגון לשלום העולם על ידי החוק. בין השנים 1976-1975 השתתף בסמינריונים בחוק הפלילי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנותיו בבית משפט העליון כתב פסקי דין רבים, אשר דנו בשאלות מכריעות והרות גורל. אגרנט שימש אב בית דין במשפטים רבים אשר עיצבו את דמותה המשפטית של מדינת ישראל ואת חוקתה הבלתי כתובה. הוא ישב בערעורי קסטנר ואייכמן, שהביאו את שואת יהודי אירופה לפתחו של בית המשפט העליון. בערעורו של אייכמן, הוא כתב את החלק בפסק הדין הדן בשאלת סמכותו של בית המשפט הישראלי לשפוט את אייכמן. במלאכת מחשבת הוא ארג את הרעיון של סמכות השיפוט האוניברסלית לכדי פסק דין, שנלמד מאז בקרב משפטנים ואחרים בעולם כולו, המבסס את סמכותם של בתי דין מקומיים לשפוט פשעים נגד האנושות. פסק דינו הידוע ביותר והמצוטט ביותר הוא פסק הדין בבג"צ 73/53 חברת "קול העם" נ' שר הפנים. פסק דין זה המכונה "בג"צ קול העם", מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי. הוא בחן בו את חופש הביטוי ואת גבולותיו, כשהוא מתנגש עם בטחון המדינה ועם שלום הציבור, וקבע את מבחן "הוודאות הקרובה" לפסילת ביטוי שיש בו ודאות קרובה לפגיעה בבטחון המדינה או בשלום הציבור. בפסק הדין הארוך והמנומק ביסס אגרנט את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי של ישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו את הדרך בה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי עת הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. אגרנט נתן את הטון ביצירתה של "מגילת זכויות שיפוטיות", מערכת של תקדימים משפטיים, שהסתמכה על מגילת העצמאות כמבטאת את ערכי האומה. בשנת 1976 פרש מכס השיפוט. נפטר בשנת 1992 , בגיל 86.
