| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| ע"א 8950/07 |
| ע"א 10477/07 |
| בפני: | כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין |
| | כבוד השופטת ע' ארבל |
| | כבוד השופט ח' מלצר |
| המערערים בע"א 8950/07 והמשיבים בע"א 10477/07: | 1. עיריית נצרת |
| | 2. נזיה חסין חמדאן |
| | 3. רפאל קנדלפת |
| | 4. נסים מוסללם |
| | 5. עלי עפיפי |
| | נ ג ד |
| המשיבים בע"א 8950/07 והמערערים בע"א 10477/07: | 1. ג'ריס כרדוש |
| | 2. יוסרא כרדוש |
| | 3. כמאל גריס פרח |
| משיבים פורמאליים בע"א 8950/07 ובע"א 10477/07: | 4. גוגנהיים בלוך אדריכלים ומתכנני ערים |
| | 5. ח'אלד עת'מאלה |
| | 6. סהר חברה לבטוח בע"מ |
| ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.9.07 בת.א. 552/98 שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' מוניץ |
| תאריך הישיבה: | כ"ב בחשון התש"ע | (9.11.09) |
| בשם המערער1 בע"א 8950/07 והמשיב 1 בע"א 10477/07: | עו"ד חמדה שפיר |
| | |
| בשם המערער 2 בע"א 8950/07 והמשיב 2 בע"א 10477/07: | עו"ד ארנון אפרת |
| | |
| בשם המערער 3 בע"א 8950/07 והמשיב 3 בע"א 10477/07: | עו"ד ליאור סלומון |
| | |
| בשם המערער 4 בע"א 8950/07 והמשיב 4 בע"א 10477/07: | עו"ד ארנון אפרת |
| | |
| בשם המערער 5 בע"א 8950/07 והמשיב 5 בע"א 10477/07: | עו"ד מג'די עאבד |
| בשם המשיב 1 בע"א 8950/07 והמערער 1 בע"א 10477/07:: | עו"ד עמי זנטי; עו"ד מרואן מויס |
| | |
| בשם המשיב 2 בע"א 8950/07 והמערער 2 בע"א 10477/07: | עו"ד מועין חורי |
| בשם המשיב 3 בע"א 8950/07 והמערער 3 בע"א 10477/07: | עו"ד עסאם סארג'י |
| בשם המשיב הפורמלי 4: | עו"ד ליאור סלומון |
| בשם המשיב הפורמלי 5: | עו"ד איל חן |
| בשם המשיב הפורמלי 6: | עו"ד חמדה שפיר |
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) במסגרתו התקבלה תביעתם של המשיבים 1 ו-2 בע"א 8950/07 (להלן: בני הזוג כרדוש) וכן תביעתו של המערער בע"א 10477/07 (להלן: פרח), כנגד המערערים בע"א 8950/07 (להלן: המערערים).
בני הזוג כרדוש הם הבעלים הרשומים של 13/16 חלקים מהמקרקעין הידועים כגוש 16504 חלקה 141 בעיר נצרת, עליהם נבנה בניין בן שתי קומות (להלן: הבניין). פרח היה דייר מוגן במחסנים שבקומת הקרקע של הבניין, והוא ניהל בהם עסק של מכירת חומרי בנייה. הקומה העליונה שימשה את בני הזוג כרדוש כדירת מגורים. בשנים 1995-1994 החלה עיריית נצרת, המערערת 1 בע"א 8950/07 (להלן: העירייה) בפרויקט פיתוח ותשתית באזור בו נמצא הבניין (להלן: הפרויקט), שמטרתו פיתוח השוק בעיר העתיקה. במסגרת הפרויקט התבצעו בין היתר עבודות בכיכר המכונה כיכר מוטראן אל-רום, הנמצאת בסמוך לבניין (להלן: כיכר המוטראן). בשלב הראשון התבצעו העבודות בקרבת החזית המזרחית של הבניין (להלן: שלב א'). המערערים מס' 5-2 היו בעלי מקצוע שביצעו את העבודות עבור העירייה: המערער מס' 2, נזיה חסין חמדאן (להלן: חמדאן) היה הקבלן המבצע של העבודות; עבודות הקונסטרוקציה בוצעו על-ידי המערער מס' 3, רפאל קנדלפת (להלן: קנדלפת); עבודות הפיקוח על הבנייה התבצעו על-ידי המערער מס' 4; ובשלהי 1995 החלה העירייה לבצע עבודות בחזיתו הדרומית של הבניין, באמצעות הקבלן עפיפי עלי, הוא המערער מס' 5. עבודות האדריכלות של הפרויקט בוצעו על-ידי גוגנהיים בלוך אדריכלים ומתכנני ערים, המשיבים מס' 4 (להלן: האדריכלים). מנהל הפרויקט היה ח'אלד עת'אמלה, המשיב מס' 5 (להלן: עת'אמלה). בין השאר, כללו העבודות חפירת תעלה לאורך החזית המזרחית של הבניין, לשם הנחת צנרת, וכן הסרת מכסה מבור שנמצא בצידו הצפון-מזרחי של הבניין.
2. במהלך שלב א' של הפרויקט החלו להופיע סדקים בחזית הבניין. בני הזוג כרדוש הודיעו על כך לעירייה מספר פעמים, אך רק בקיץ 1996 הגיע קנדלפת, כמהנדס מטעם העירייה, לבדוק את מצב הבניין. קנדלפת בחן את המבנה וקבע, לטענת בני הזוג כרדוש, כי הוא אינו מסוכן וכי הסדקים הם בטיח בלבד. בתחילת שנת 1997 חודשו העבודות באזור באמצעות הקבלן חמדאן. בשלב זה (להלן: שלב ב') בוצעו, בין השאר, עבודות של חשיפת הבטון והאספלט בכיכר המוטראן וחפירה כללית לשם הנמכת פני הקרקע בכיכר. כמו כן רוקנו המערערים את הבור המצוי במרחק מטרים ספורים מצידו הצפון-מזרחי של הבניין. בתאריך ה- 15.04.1997, בשעת ערב, כאשר ישבו בני הזוג כרדוש בסלון ביתם, התמוטטו שני חלקים מהחזית המזרחית של הבניין. החלק שנותר מהמבנה הוכרז כמסוכן, ועל כן הורתה המשטרה לבני הזוג ולפרח לפנות את הבניין. שתי תביעות הוגשו לבית המשפט המחוזי בגין קריסתו של הבניין. בני הזוג כרדוש הגישו תביעה כנגד המערערים בגין הנזקים שנגרמו לבניין ולתכולתו, ובגין הוצאותיהם על דיור חלופי, אבדן הכנסה מהבניין, הוצאות ועגמת נפש. פרח, הדייר המוגן, תבע את המערערים בגין נזקים שנגרמו לסחורתה שהייתה בבניין, ובגין אבדן הדיירות המוגנת. בנוסף תבע פרח את בני הזוג כרדוש בגין הפרת חובה חקוקה ובגין רשלנותם התורמת לקריסת המבנה.
3. בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת בנוגע לגורמים לקריסה, ומשכך הוגשו לבית המשפט חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים. לאחר הגשת חוות הדעת, מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אלישע טצה (להלן: המומחה המוסכם). ואולם, לאחר שבית המשפט בחן את חוות הדעת של המומחה המוסכם, הוא מצא כי היא אינה אובייקטיבית. המומחה לא בדק את הממצאים בעצמו אלא אך הכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים שהובאו בפניו. לאור האמור נדרש בית המשפט קמא לשאלה אם לאחר מינוי המומחה המוסכם רשאי הוא לקבל כראייה את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, וזאת לאור הוראות תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). תקנה 130(ג), שתוקנה לאחר שמונה המומחה המוסכם, קובעת כי כאשר ממונה מומחה בהסכמה, רואים את ההסכמה כהסדר דיוני האוסר על הבאת מומחים מטעם בעלי הדין, ואילו חוות דעת שהוגשו לפני ההסדר "כאילו לא נתקבלו כראיה". בית המשפט קבע כי אין להחיל באופן רטרואקטיבי את תקנה 130(ג), משום שהיא משנה את האופי המשפטי ואת התוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שנעשו בעבר (ראו ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765 (1992). להלן: פרשת ארביב). מלשונה של הסכמת הצדדים – כך קבע בית המשפט – עולה כי התכוונו להשאיר את חוות הדעת מטעמם על כנן, ולא להגביל את עצמם לחוות דעת המומחה המוסכם בלבד. יתרה מכך, בית המשפט סבר כי אף אם חלה תקנה 130(ג), הרי שהסכמת הצדדים אפשרה לבית המשפט שיקול דעת גם על פיה. לאור האמור ומשבחר בית המשפט שלא להסתמך על קביעותיו של המומחה המוסכם, נפנה בית המשפט לבחון את חוות הדעת מטעם בעלי הדין. מבין חוות דעת אלה העדיף בית המשפט את חוות הדעת מטעם בני הזוג כרדוש ופרח, שכן מצא אותן מהימנות יותר.
בית המשפט ניתח בדקדקנות ובפירוט את חוות דעת המומחים. בסיכומו של דבר הגיע למסקנה כי במקרה דנן מתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאפשר להעביר את נטל הראייה לנתבעים – המערערים במקרה זה. כן נפסק כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו בעבודותיהם. לעומת זאת, נפסק כי האדריכלים הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו, וכן הוכח כי המהנדס עת'אמלה עבד כשכיר בעירייה ואין להטיל עליו אחריות אישית. לאור האמור נדחתה התביעה נגדם. בית המשפט קמא שלל טענות בדבר רשלנות תורמת של בני הזוג כרדוש לגרימת הנזק, שכן – כך נקבע – הם פעלו כפי שכל אדם סביר היה פועל בנסיבות הענין כאשר פנו לעירייה והודיעו על הסדקים במבנה. כן נפסק שהשניים לא התרשלו ולא הפרו חובה חקוקה, אף לא כלפי פרח. לאור זאת, נקבע כי האחריות למלוא גובה הנזק תחולק בין מהמערערים, בהתאם לשיעור תרומתם לנזק. תביעתו של פרח נגד המערערים התקבלה, אך טענותיו נגד בני הזוג כרדוש נדחו. המערערים חויבו לפצות את בני הזוג כרדוש בגין הכספים הדרושים כדי לתקן את המבנה ולהשיבו לקדמותו, תכולת הבית, נזקים בגין אבדן ההכנסה, דמי השכירות, הוצאות בגין תשלומים לשמאים ולמומחים ועגמת נפש, זאת בסכום כולל של 796,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. כן חויבו הם לפצות את פרח בגין שווי הדיירות המוגנת, אבדן הגלריה שבנה בבניין ואבדן סחורה, בסכום כולל של 535,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה. מכאן הערעורים שלפנינו.
טענות הצדדים
4. בע"א 8950/07 טוענים המערערים נגד חיובם באחריות וכנגד גובה הפיצוי שנפסק. טענותיהם הראשונות מופנות כנגד ההחלטה לפסול את חוות הדעת של המומחה המוסכם. ראשית, נטען כי יש להחיל את תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי על הסיטואציה, בהיותה הוראה דיונית המוחלת באופן רטרואקטיבי. שנית, טוענים המערערים כי בהסכמתם למנות מומחה מטעם בית המשפט, לא הסכימו להשאיר גם את חוות הדעת הקודמות שהוגשו, ועל כן היה על בית המשפט להתעלם מהן. שלישית, טוענים המערערים כי חוות הדעת של המומחה המוסכם היא אובייקטיבית ומקצועית, על כן לא היה מקום לפסול אותה. לחילופין, כך נטען, אם נפסלה חוות הדעת – היה על בית המשפט למנות מומחה חדש ולא להכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים. מכל מקום, כך טוענים המערערים, משהונחו בפני בית המשפט חוות הדעת השונות, היה עליו להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמם. המערערים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפיהם לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכן יוצאים הם כנגד הקביעה לפיה לא הרימו את הנטל להוכיח שלא התרשלו בביצוע תפקידיהם. לבסוף טוענים הם כי הפיצוי שנפסק גבוה מדי, שכן אינו מתחשב דיו במצב ההנדסי והתחזוקתי בו היה מצוי הבניין. כן נטען כי פסיקת בית המשפט מחייבת את המערערים בכפל פיצוי – הן עבור זכות הבעלות במבנה שנהרס, הן עבור שווי זכות הדיירות המוגנת. פיצוי זה, כך נטען, מיטיב עם בני הזוג כרדוש, שכן הוא לא מביא בחשבון את העובדה שבסופו של יום יהיה בידי כרדוש נכס חפשי מדיירות מוגנת. כפל פיצוי נוסף נגרם, לטענת המערערים, משום שחויבו הן בהצמדה ובריבית משפטית הן עבור הדיור החלופי של המשיבים והפסד הכנסותיהם במשך התקופה שעברה מאז קריסת הבניין.
בני הזוג כרדוש מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא. בני הזוג טוענים כי אין להתערב בפרשנות בית המשפט המחוזי באשר לתחולת סעיף 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. חוות דעתו של המומחה המוסכם, כך טוענים הם, נדחתה לאחר בדיקה קפדנית, ואל לו, לבית המשפט שלערעור, להתערב בקביעות מהימנות של הערכאה דלמטה. משנדחתה חוות דעתו של המומחה, לאחר חקירה נגדית מפורטת, טוענים בני הזוג כרדוש כי אין המערערים יכולים לטעון כנגד ההכרעה.
5. בע"א 10477/07 סומך פרח את ידיו על פסיקת בית המשפט קמא בכל הנוגע לאחריותם של המערערים, אך טוען כי היה מקום להכיר גם באחריותם של בני הזוג כרדוש לחלק מהנזק. כרדוש, לטענת פרח, התרשלו בשמירה על הבניין ונמנעו מלבצע בו עבודות תחזוקה על אף מצבו הרעוע, ובכך פעלו הם באופן רשלני, והפרו את חובותיהם לפי סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). רשלנותם של המערערים לא קטעה את הקשר הסיבתי המתקיים בין הזנחה זו לבין הנזק שנגרם לבניין, כך נטען. בני הזוג כרדוש מצידם סבורים כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה הם פעלו כאנשים סבירים, ולא הפרו את חובתם לדאוג לתחזוקת הבניין.
טענה נוספת שמעלה פרח בערעורו מכוונת כנגד החלטת בית המשפט קמא לפיה ישולמו הריבית וההצמדה החל מן היום בו ניתנה חוות הדעת עליה התבסס בית המשפט, ולא מיום היווצרות העילה. בהקשר זה יצוין כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, הגיש פרח בקשה לתיקון טעויות סופר שנפלו בו, לטענתו, ובין היתר טען כי נפלה טעות באשר ל"יום הקובע" לעניין חישוב הפרשי הריבית וההצמדה. בקשתו של פרח נדחתה. המערערים גורסים כי פסיקת הפרשי ההצמדה והריבית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתיקון טעות סופר וממילא את הטענה כי מדובר בטעות – ולפיכך יש להבין את פסיקתו, כך הם טוענים, כאיזון בין טענות הצדדים – מכיוון שהפיצוי לפרח נפסק על הצד הגבוה, נקבע מנגנון הצמדה וריבית המיטיב עם המערערים.
חוות דעת המומחים
6. תחילה עלינו לבחון אם במצב המשפטי שהיה קיים במועדים הרלבנטיים, ניתן היה להתחשב גם בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, שהוגשו עובר למינוי המומחה המוסכם. תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי – בנוסחה היום – קובעת:
"(ג) מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:
(1) לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2) יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה."
במצב הרגיל, מוגשות לבית המשפט מספר חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, ועליו להכריע ביניהן. תקנה 130(ג) נועדה לצמצם את כמות חוות הדעת העומדות בפני השופט ולהותיר בידיו חוות דעת אחת של מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, וזאת – כדי להקל על ההכרעה. התקנה נועדה לייעל את הליכי המשפט ולחסוך בזמן שיפוטי. הסדר דומה קיים בסעיף 6א בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שהוסף לחוק בשנת 1985, ואוסר על הבאת מומחה מטעם הצדדים, אלא "ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שירשמו".
תקנה 130(ג) תוקנה בשנת 2005, לאחר מינוי המומחה המוסכם בעניינינו ולפני מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. נשאלת השאלה: האם חלות הוראות תקנה 130(ג) על המקרה דנן? בעבר היה נהוג כי על הוראות "מהותיות" חלה חזקת אי-רטרוספקטיביות, והן הוחלו רק לגבי פעולות שיתרחשו בעתיד, ואילו הוראות דיוניות הוחלו באופן רטרוספקטיבי, גם על פעולות ועל מצבים משפטיים שהסתיימו בעבר. ואולם, בעניין ארביב נפסק כי סיווג הוראת חוק כ"דיונית" או כ"מהותית" אינו משנה לעניין תחולתה הרטרוספקטיבית. "עד כמה שחוק דיוני חדש אינו משנה את תוצאותיו המשפטיות של מצב דיוני שהסתיים לפני מועד תחולתו, אין הוא בעל תוקף רטרוספקטיבי כלפיהן", אולם "באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם דין דיוני מוחל רטרוספקטיבית – כלומר, משנה מצב משפטי דיוני שכבר נסתיים או משנה את האופי המשפטי והתוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שהתרחשו בעבר – תחול בו חזקת אי הרטרוספקטיביות" (שם, בעמ' 787). כזה הוא המקרה שלפנינו. פעולתם של בעלי הדין – ההסכם הדיוני המאפשר מינוי מומחה – הסתיימה בעת המינוי. התקנה, אם תוחל בנוסחה החדש, תשנה את האופי המשפטי של הסכמה שהסתיימה בעבר. במצב המשפטי אותו ראו הצדדים לנגד עיניהם, עת הגיעו להסדר הדיוני – לא היה בהסכמתם כדי לבטל את קבילות חוות הדעת מטעמם. זאת ועוד, החלטת בית המשפט באשר למינוי המומחה קבעה כי הצדדים "רשאים להמציא למומחה כל מסמך רלוונטי, לרבות חוות דעת של מומחים מטעם מי מהם". יתרה מזו, בדיון שהתקיים ביום 27.12.2005, הגיעו בעלי הדין להסכמה לפיה בית המשפט יחליט "האם יש לקבל את חוות הדעת, מטעם הצדדים, למרות שמונה מומחה מוסכם מטעם בית המשפט, וזאת במסגרת פסק הדין". משפעל בית המשפט בהתאם להסכמה זו, נראה לא היתה מניעה שיסתמך על חוות הדעת מטעם הצדדים.
7. לאור האמור, חל על הסיטואציה שלפנינו הדין שהיה קיים לפני הוספתה של תקנה 130(ג). באותה עת קבעה תקנה 130(א) כי:
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין".
במקור, כללה תקנה 130 תקנת משנה נוספת – תקנה 130(ב) – שקבעה כי כאשר מונה מומחה כאמור בתקנה 130(א), בהסכמת כל בעלי הדין – "לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שירשמו". בתקנות סדר הדין (תיקון מס' 2), התשנ"ה-1995, בוטלה תקנת משנה (ב) ונשארה רק תקנה 130(א). במקרה שלפנינו, כשמונה המומחה המוסכם, הייתה בתוקף רק תקנה 130(א). עם זאת, התעוררה השאלה מהי נפקות מחיקתה של תקנה 130(ב). בית משפט זה נדרש לשאלה אם לאחר התיקון יכולים בעלי הדין להביא עדויות מומחים גם מקום בו מונה מומחה בהסכמתם, או שמא הם אינם רשאים להביא עדויות מומחים נוספות גם במקרים בהם אין הסכמה על מינוי המומחה. ברע"א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' אלוני, פ"ד נא(2) 574 (1997) נפסק כי מחיקת תקנה 130(ב) אין משמעה איסור על הבאת עדויות מומחים, שכן אין לפגוע בזכות להביא עדים מומחים באמצעות תקנה. קל וחומר, מקום בו התקנה אינה אוסרת במפורש על הבאת מומחים – אין להסיק איסור זה על דרך הפרשנות. הנה כי כן, העובדה שמונה מומחה מוסכם אין משמעותה מחיקת חוות הדעת שהוגשו לפני כן מטעם הצדדים. עדויות המומחים מטעם הצדדים נותרו קבילות גם לאחר מינוי המומחה המוסכם, ובית המשפט רשאי היה להתחשב בהן בבואו לבחון את התשתית העובדתית של המקרה.
8. אין חולק כי בעת שמוגשת חוות דעת מומחה, נשמרת בידי בית המשפט סמכות ההכרעה והוא נשאר הפוסק האחרון. חוות דעתו של המומחה הינה רק אחת ממכלול הראיות העומדות בפני בית המשפט בבואו להכריע במחלוקת שבין הצדדים (ראו למשל ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133 (1987); ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993)). בעניינינו, בחן בית המשפט קמא היטב את חוות הדעת מטעם המומחים ודן בהן בפירוט. בית המשפט קבע כי חוות הדעת של המומחה המוסכם אינה אובייקטיבית וכי היא מבוססת על בחירה בין חוות דעת הצדדים, ללא כל בדיקה עצמאית. לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעות אלו. "מומחה שמינה בית המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות-דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול הדעת שלו לבדו" (רע"א 7265/95 גלדשטיין נ' בראל, פ"ד נ(3) 214, 218 (1996), שם דובר על מומחה רפואי, בתיק העוסק בתאונת דרכים, אך הדברים יפים גם לענייננו). זאת ועוד, אין להתערב גם בקביעת בית המשפט כי חוות דעת מסוימת מהימנה עליה יותר מאחרות. עניינים אלו מסורים, ככלל, לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא שוכנעתי במקרה דנן כי יש מקום להתערב בשיקול דעת זה.
אחריות המערערים
9. בית המשפט קמא פסק כי לאור נסיבות המקרה יש להעביר את נטל הראייה על כתפי המערערים מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. המערערים טוענים כי לא הוכח שהאירוע מתיישב טוב יותר עם רשלנותם וכי ניתן להבין מדוע הבניין, שהיה ישן מאוד ולא תוחזק כראוי – קרס. לטענתם אין בעבודות שבוצעו בקרבת הבניין כדי להעביר את נטל הראיה. לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה התקיימו במקרה דנן תנאי סעיף 41 לפקודה. המערערים ביצעו עבודות בניה בסביבה הקרובה לביתם של בני הזוג כרדוש. זמן מה לאחר מכן התמוטטה חזית הבניין מסיבות הקשורות לעבודות הבנייה – כך הוכח בפני בית המשפט קמא. בית המשפט פסק כי חזית הבניין קרסה בעקבות אירוע שנסיבותיו המדויקות אינן ידועות לניזוקים. כמו כן, נפסק כי למערערים הייתה שליטה על העבודות והם היו בעלי היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק. לבסוף נקבע כי התקיים התנאי השלישי להעברת נטל השכנוע לכתפי המערערים, והוא כי בית המשפט השתכנע שאירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהמערערים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהמערערים נקטו זהירות סבירה. במצב דברים זה קבע בית המשפט קמא – בצדק – כי אין להטיל על בני הזוג כרדוש את הנטל להוכיח קיומה של התרשלות מצד המערערים, והנטל עבר אל כתפי המערערים לנסות ולשכנע כי פעלו בסבירות וכי לא התרשלו בנסיבות העניין. נטל זה לא הצליחו המערערים להרים.
המערערים מבקשים להסיק ממצבו הרעוע של הבניין ומתחזוקתו הלקויה כי הם לא התרשלו ולחילופין, כי בני הזוג כרדוש התרשלו בשמירה על הבניין ועל תחזוקתו הסבירה, ולכן אחראים הם על חלק מהנזק.
10. בית המשפט קמא קבע כי אין במצבו של הבניין כדי לסייע למערערים לשכנע כי לא התרשלו, זאת בעיקר משום שהעובדה כי הבניין ישן היתה ידועה למערערים. אף אני סבור שבנסיבות המקרה דנן אירוע הנזק היה בתחום ציפייתם הסבירה של המערערים, שביצעו עבודות נרחבות באזור הסמוך לבנייני העיר העתיקה בנצרת. מצבו של הבניין היה ידוע למערערים מראש, ולמצער נודע להם כשבני הזוג כרדוש התלוננו על הסדקים שנוצרו בחזית הבניין, ואין הם יכולים להישמע בטענה כי הבניין שניזוק הוא ישן או לא מתוחזק. גם אם הבניין לקה ביציבותו – היה על העירייה להתאים את אמצעי הזהירות בהם השתמשה למצבו של הבניין. היא יכלה להכריז על הבניין כמסוכן או לדאוג לדיפון יסודותיו ולתחזוקתם, אך אין היא יכולה היום להתנער מאחריותה כלפי תושבים המתגוררים בסמיכות למקום בו היא מבצעת עבודות.
רשלנותם התורמת של בני הזוג כרדוש
11. טענתם החלופית של המערערים היא כי בשל מצבו הרעוע של הבניין יש ליחס לכרדוש רשלנות תורמת ביחס לנזקים שנגרמו לבניין. בית המשפט קמא פסק כי בני הזוג כרדוש פעלו כאנשים סבירים בנסיבות העניין, שכן פנו לעירייה ולאנשי המקצוע והתריעו על הסדקים. לאור זאת נפסק כי שאלת אחריותם של כרדוש כלפי פרח מתייתרת, שכן המערערים אחראים על הנזק במלואו. פרח גורס כי היה על בית המשפט להטיל חלק מהאחריות על בני הזוג כרדוש, בין משום שהתרשלו ובין משום שהפרו את חובותיהם החוקיות. סעיף 68 לחוק הגנת הדייר ותקנות הגנת הדייר (החזקת בית ותיקונים), התשל"א-1971 מחייבים את בעל הבית לתקן, בין היתר, סדקים בקירות החיצוניים של הבניין, ולשמור באופן כללי על תחזוקתו השוטפת. בע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל, פ"ד מז(1) 629 (1993) (להלן: עניין לסלאו) נקבע כי הפרת התקנות מהווה הפרת חובה חקוקה. ברם, עובדות המקרה דנן שונות מהעובדות בעניין לסלאו. שם דובר על בניין שהוצאו נגדו צווי הריסה של העירייה, והדיירים פונו ממנו. התובעים בעניין לסלאו הוכיחו כי פנו לבעלי הבית פעמים רבות והתריעו כי יש לבצע תיקונים בסיסיים בבניין. בפסק הדין נקבע כי בעלי הבית התעלמו מבקשות חוזרות ונשנות אלו. הבניין נהרס לבסוף, בעקבות מצבו הרעוע. ואולם בעניינינו לא הורם הנטל להוכיח כי חריגות הבנייה או כי מצבו של הבניין כפי שהיה לפני ביצוע העבודות – תרמו בדרך כלשהי להיווצרות הנזק של קריסת חזית הבניין. לא הוכח גם כי פרח פנו לכרדוש בשלב זה או אחר בדרישה לתקן את הבניין.
גובה הפיצוי
12. המערערים טוענים כי יש מקום להפחית מגובה הפיצוי שנפסק לטובת בני הזוג כרדוש ולטובת פרח בשל מצבו של הבניין ויושנו. בעניין זה קביעת בית המשפט המחוזי מבוססת היטב על חוות הדעת שעמדו בפניו ואין להתערב בה. נוסף על כך טוענים המערערים כי חויבו בפיצוי יתר – זאת משום שחויבו לפצות את כרדוש על גובה זכות הבעלות במבנה וכן חויבו לפצות את פרח עבור שווי הדיירות המוגנת. לטענתם, מצבם של כרדוש השתפר כתוצאה מהפיצוי, שכן כעת יש בידם נכס "נקי", ללא דיירות מוגנת. מצבם של בני הזוג כרדוש אמנם הוטב במובן מסוים כתוצאה מיציאתו של הדייר המוגן מהבניין. אולם נפסק זה מכבר כי הטבה זו אינה מהווה התעשרות שלא כדין (ראו ע"א 3505/96 שרעבי נ' קפרא, פ"ד נב(2) 419 (1998)). המערערים גרמו הן לנזק של כרדוש והן לנזקו של פרח, על כן חייבים הם בפיצוי בגין שני סוגי הנזקים. הפיצוי לא חושב לפי ערכה של דירה ללא דייר מוגן אלא – לפי עלות בניית הקיר שקרס. במסגרת חישוב זה לקח בית המשפט קמא בחשבון את גילו של הבניין ואת מצבו הרעוע, והפחית 30% מהסכום שצוין בחוות דעת המומחים מטעם התביעה בגין הבלאי הפיזי של הבניין. כלומר, הפיצוי שנפסק תאם את מצבו הפיזי של הבניין. הדיירות המוגנת אינה משליכה על עלות הקמת הבניין מחדש. לאור זאת, סכום הפיצוי שנפסק הוא סביר ואין עילה להתערב בו.
בנוסף טוענים המערערים כי ההחלטה לפסוק לבני הזוג כרדוש הן פיצוי עבור ריבית והצמדה בגין עלות שיקום המבנה, הן פיצוי עבור עלויות דיור חלופי ועבור הפסד ההכנסות – משמעותה חיובם בפיצוי כפל. לטענתם, כל אחת משתי האפשרויות מגלמת בפני עצמה את ההפסד הכלכלי בגין אי תשלום הפיצוי במועד אירוע הנזק. גם בטענה זו אין ממש. לו היו מפצים המערערים את כרדוש בסמוך למועד יצירת הנזק, היו חוסכים מעצמם תשלומים אלו. משלא עשו כן – חובם תפח. עלות הקמת המבנה הוצמדה לערכה הריאלי, הריבית הצטברה, ובנוסף המשיך הנזק לבני הזוג כרדוש לגדול, שכן נדרשו הם לממן דיור חלופי, ונמנע מהם מקור ההכנסה. אין לראות בראשי נזק אלו נזקים חלופיים אלא מדובר על שני סוגי נזקים נפרדים שנבעו מאותו אירוע של קריסת המבנה.
חישוב הפרשי ריבית והצמדה
13. כזכור, טען פרח כי בית המשפט קמא טעה בקביעת המועד ממנו יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית. בית המשפט הסתמך על חוות דעת שמאית שניתנה ביום 25.01.2005 (להלן: יום מתן חוות הדעת), וקבע כי פרח יזכה בהפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן חוות הדעת ועד ליום התשלום. פרח טוען כי השמאי העריך את הנזק נכון ליום היווצרות העילה, ועל כן היה על בית המשפט לפסוק ריבית והצמדה החל מאותו יום – 15.04.1997. מאידך גיסא טוענים המערערים כי ההחלטה לגבי המועד ממנו תחושב הריבית וההצמדה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, שבחר לבצע איזון – וקבע, בגלל הפיצוי הגבוה שנפסק לכרדוש, מנגנון הצמדה וריבית המקל על המערערים. כזכור, פנה פרח לבית המשפט בבקשה לתיקון טעות סופר, בטענה כי היום הקובע לעניין הפרשי ההצמדה והריבית הוא יום היווצרות העילה ולא יום מתן חוות הדעת. בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כי לא מדובר על טעות.
אכן, סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, קובע כי "תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון". כך גם לגבי הפרשי ההצמדה, שמחושבים לפי אותה תקופה (סעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה). דהיינו, לבית המשפט נתון מרווח של שיקול דעת באשר למועד ממנו תתחיל תקופת הריבית וההצמדה. אולם, בעבר כבר נפסק כי בהיעדר נימוק מיוחד, תקופת הריבית תחל מיום היווצרות עילת התביעה (ראו למשל ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130 (1993); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, פ"ד מו(4) 586 (1992)), וכן כי בהיעדר טעמים מיוחדים יש לפסוק גם את הפרשי ההצמדה מיום היווצרות העילה (ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432 (1982). כן נפסק לגבי הפרשי הצמדה כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לפצות את התובע בגין הירידה בערך הכסף "מן הדין שהדבר ינומק היטב" (ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 464 (1984). בית המשפט קמא לא נימק בכל דרך את בחירתו לפסוק את ההצמדה והריבית החל מיום מאוחר ליום קרות הנזק – לא הוכח ולא נטען כי פרח גרם לעיכוב מיוחד בהליכים או כי התרשל בהגשת התביעה, למשל. יתרה מכך, השומה עצמה מתייחסת ליום היווצרות העילה, והסכומים האמורים בה נכונים לאותו יום. השומה מעריכה כי שווי זכות הדיירות המוגנת, "נכון ליום הקובע" הינו 150,000 $, כאשר שער הדולר נכון לאותו יום הוא 3.40 ש"ח לדולר. "התאריך הקובע" לפי חוות הדעת הוא יום קריסת המבנה, ה-15.04.1997. באותו יום שער הדולר אכן היה 3.4 ש"ח לדולר. מאחר שהשומה מפנה ליום קרות הנזק, ומכיוון שלא קיימת סיבה אחרת לסטות ממועד זה, נראה כי ראוי היה להתחיל את תשלומי הריבית וההצמדה מיום קרות הנזק, הוא יום היווצרות העילה, לאמור החל מיום 15.04.1997.
14. הנה כי כן, הערעור שהוגש מטעם המערערים נדחה. אשר לערעור של פרח, הוא מתקבל בחלקו במובן זה שהפרשי ההצמדה והריבית יחושבו מיום קרות הנזק. המערערים ישאו בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד של בני הזוג כרדוש ושל פרח בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד.
המשנה-לנשיאה
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"א (24.11.2010).
| המשנה-לנשיאה | ש ו פ ט ת |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה